<h1>תוספות רבינו פרץ — ב"מ</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[ב"מ צ' ע"ב] ר' יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הויה מעשה. וק' דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא בשבועות תניין [כ"א ע"א] קאמר כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע מימיר ומקלל חבירו בשם, אלמא חשיב לנשבע לאו שאין בו מעשה, ואמאי הא קאמ' הכא דעקימת שפתיו הוא מעשה. וי"ל, דר' יוחנן לא חשיב עקימת שפתיו למעשה, אלא דוקא היכא דבדיבוריה מתעבד מעבד, וי"ל דה"ק ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימיר דבדיבוריה מתעבד מעשה. איתיביה ר' יוחנן וכו' אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. וא"ת, תיקשי ליה לר' יוחנן גופיה דהא פרשי' לעיל דר' יוחנן גופיה לא אמר דעקימת שפתיו הויא מעשה [אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה] ובמימר מאי מעשה איכא. וי"ל, דאיכא שפיר מעשה על ידי (גוי ובו) [דבורו] הוי הקדושה נתפסת על הבהמה.
<h2>דף יא:</h2>
[ב"מ ג' ע"ב] ומה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבי' אותו קרבן. וא"ת הא דאין עדים מחייבים אותו קרבן היינו כשפיו מכחישתן, וא"כ פיו מיירי כי האי גוונא דעדים מכחישין אותו שאומ' אנו יודעים שלא אכל חלב אלא שומן היה, או חזיר היתה והתרינו בך מנ"ל דמחייב קרבן. וי"ל, דלמאי דפרישית לקמן ניחא דכי האי גוונא מחייב קרבן, דהאי סוגיא אתיא כלישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. וא"ת כשהעדים מכחישים אותו היאך יסמכו על פיו להקריב קרבן, הא הוי חולין בעזרה. וי"ל, כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אם באו הכהנים להקריב אין מוחין בידם.
[ב"מ ג' ע"ב] מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פ"ה השתא נמי דאמר לא אכלתי מהימן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. ול"נ דלא הוי מגו מעליא דלא משוי אניש נפשיה רשיעא, וא"כ לא ניחא ליה לומר מזיד הייתי. לכנ"ל כדמפרש טעמיה בכריתות [י"א ע"ב] דמתרצי' ליה לדיבורא דהאי דקאמר מעיקרא לא אכלתי, הכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד מהימן, כיון דמתחילה לא אמר כן ואין בזה משוי נפשיה רשיעא, דאינו רוצה להביא חולין בעזרה. מיהו קשה, דהכא משמע דהיכא דלא שייך למימר מתרץ לדיבוריה דרבנן מודו דעדים מחייבין אותו שבועה שפי', וא"כ אמאי אצטריך למימר ר' חייא כר' מאיר ס"ל, כרבנן נמי אתי שפיר, דע"כ לא אמרו רבנן דאין עדים מחייבין אותו אלא דוקא היכא דמתרצי לדיבוריה, אבל היכא דלא מתרציה לדיבוריה לא אמרינן. ועוד תימא, למאי דקאמר בסמוך אשם היינו קרבן, וכי היכי דמחייב ר' מאיר קרבן מק"ו הכי נמי מחייב ליה אשם, א"כ, מתניתין דקאמר בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ח ע"א] היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל, הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. מעצמו אין אבל לאחר עדים לא, אלמא דעדים לא מחייבין, השתא אמאן תרמייה, כר' מאיר פשיטא דלא מצי אתיא כותי' דהא קאמר בהדיא דמחייב ליה אשם, וכרבנן נמי לא אתיא דהא ע"כ לא פטרי רבנן אלא משום אם ירצה לומר מזיד הייתי ומתרצי לדיבוריה, ובאשם ליכא למימר הכי, דאשם גזלות בא על המזיד. לכנ"ל דסוגיא דהכא אתיא כלישנא דכריתות דמפרש טעמא דרבנן דפטרי היינו משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש בדבר שהוא של כפרה, אבל לרבנן לעולם לא אשם ולא קרבן על פי עדים בלא הודאת פיו, אפי' היכא דליכא למימר האי טעמא דמה אם ירצה, משום טעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, והשתא ניחא דלא מצי למימר ר' חייא כרבנן ס"ל, דרבנן סברי דעדים לא מחייבי שבועה כלל, וגם ניחא שפיר ממתני' דהגוזל קמא דאתיא שפיר כותייהו, דהא פטרי בכל ענין משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש במילתא דכפרה. וא"ת והא דאמרי רבנן מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, אלמא משמע דטעמייהו משום הכי הואי דהא פריך לה פרק אמרו ומתרץ לה התם. י"ל דלדבריו דר' מאיר קאמר כלומר לדידן בכל ענין פטור, דאדם נאמן על עצמו וכו', אלא לדידך אודי לן מיהת הכא דמתרץ לדיבוריה. וא"ת מ"מ בכריתות איכא לשנא דמפרש טעמא לרבנן משום דמתרצי' ליה לדיבוריה, וא"כ להאי לישנא קשיא ממתניתי' דהגוזל קמא וא"כ אמאן תרמייה. י"ל, דלהאי לישנא צריך לפרש, דאשם לאו היינו קרבן, וא"כ לר' מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו, והשתא ניחא, דמתניתין דהגוזל אתיא שפיר כר"מ, וא"ת מאי שנא לר' מאיר דלא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו, ובקרבן סבר דעדים מחייבי' ליה קרבן, י"ל דשנא ושנא, דבאשם גזילות דכתיב והתודו את עונם, דמשמע מודי' בדברים דוקא חייב, אבל בקרבן לא כתיב אלא או הודע, אע"ג דאמרי' בכריתות [י"א ע"ב] דר' מאיר פליג אפי' בטומאת מקדש וקדשיו אע"ג דכתיב והתודה, היינו משום דאינו בא על המזיד כשוגג, איכא לפרושי והתודה כמו או הודע, דמשמע או הודע אליו עכשיו [אבל] בשעת עבירה היה שוגג, דאם היה מזיד לא היה חייב קרבן, דאינו בא על המזיד, אבל באשם גזלות דבא אף על המזיד, א"כ ליכא לפרש והתודו דכתיב גבי גזילות ג"כ כמו או הודע, והא או הודע משמע או הודע עכשיו אבל שהוא שוגג בשעת עבירה, ודאשם גזילות הוא בא על המזיד, וא"כ ע"כ צ"ל והתודו גבי גזילות דאתא למעוטי עדים. והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן, ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש.
[ב"מ ג' ע"ב] ר' מאיר מחייב. פי', וממשכנין אותו, דלא דמי לשאר חייבי חטאות דאין ממשכנין [ב"ק מ' ע"א] דהיינו משום שהן באים ומודים, אבל הכא הקרבן ע"כ, שהוא אומר שאינו חייב, משום הכי ממשכנין אותו.
